אלקא דמאיר ענני

החברה לקניית אדמות יריחו

 

 

 

בשנת תרלב, העמידה הממשלה לממכר פומבי את שני שלישי אדמת יריחו בכיכר הירדן, המכילים בערך ארבעת אלפים דונם.

 

כל אדמת כיכר-הירדן היא דשנה ופוריה במאד מאד, וכולה משקה כגן ה' בארץ מצרים, כי ישקוה מי המעיינות הרבים והגדולים הנובעים בשפולי ההרים אשר בקצותיה המזרחי [הרי מואב אשדות הפסגה] והמערבי [הרי יהודה וירושלם] אמנם מי המעינות, בין המזרחיים ובין המערביים, לא יספיקו להשקות כי אם רק חלק מן אדמת הערבה, שהוא לערך ששת אלפים דונם לכל מעיין הרחוק מחברו בערך עשרה קילומטר, ומותר האדמה המכילה רבבות אלפי דונמים, ישאר שממה ובור וכל עשב לא יעלה בו, כי כן טבע האדמה ההיא שלא תצמיח כל ירק ועשב בלי מים, לסיבת אווירה החם מאד המייבש את אדמתה, ולעומת זה כאשר ישקוה, תצמיח ותפרה את נטיעותיה ותבואותיה בכמות מרובה וגדולה מאד, יתר על כל האדמות שבארצנו.

 

משנים קדמוניות החזיקו מהפקר שבטי בדואים שונים באדמת יריחו והכיכר, ומפני שבני השבטים בעלי החזקה היו נרפים ועצלים, וגם די כסף וזרע לא היה להם לעבד את כל אדמת חזקתם בעצמם, נהגו תמיד להשתתף עם הפלחים העשירים תושבי הערים שביניהם, בתנאי שהפלחים יעבדו את האדמה ויתנו להם שליש מהתבואה היוצאת שנה שנה תמיד זכותם באדמה ובמימיה.

 

לפי חוקי תורגמה הייתה כל אדמת המדינה (מלבד אדמת הערים והבתים) שייכת לממשלה ונקראה בשם אדמת מירי, ולבעליה מתיישביה לא היה עליה אלא זכות של חזקה, והיה בידו למכור למשכן ולהוריש רק את זכות חזקתם אבל לא את גוף הקרקע, והיה אם עזבוה בעליה בורה ולא יעבדוה שלש שנים, איבדו את זכות חזקתם, והאדמה תשוב להיות קניין הממשלה והיא מוכרת אותה במכירה פומבית למחזיקים אחרים במכירה פומבית וכל המוסיף במחיר בא וזוכה.

 

בימים הקודמים לא הטילה הממשלה מס על האדמה, רק היתה מקבלת מס גולגולת, כל משפחה היתה חייבת לשלם סכום קצוב לפי מספר נפשותיה הגברים, אך בשנת תרל'ב, בטלה הממשלה את המס הזה, ובמקומו חדשה את מס ה'וורקו' על האדמה לפי ערך גדלה ושווייה, ויצאו הפקידים בכל הארץ למוד את האדמה להעריכה ולקבוע על פיהם את ה'וורקו', ויהי כאשר באו אל אדמת יריחו טענו הבדואים לאמור: אין אנו נהנים רק בשליש מהאדמה, כי את שני שלישי התבואות אוכלים הפלחים העובדים על האדמה, הפקידים הודיעו את טענתם למרכז הממשלה בקושטא ותהי תשובתה כי אחרי אשר לא אכלו הבדואים רק את שליש התבואות פקעה זכות חזקתם מעל שני שלישי האדמה, ומיד יצאה הפקודה אל פקידות הממשלה בירושלים למכור שני שלישים מאדמת יריחו במכירה פומבית לכל מי אשר יוסיף במחירה.

 

הרהג מקאליש רבינו מאיר אויערבאך ור' בן ציון ליאון ושותפו ר' נתן גרינגארט, בן הגרש'ס ר' בינוש סלאנט, ר' יואל משה סלומון, ר' משה יצחק גאלדשמיד, ר' ליב לאמז'ר המכונה אחי ורי יעלין, התאגדו וייסדו חברת מניות לקנית אדמת יריחו, לקנות מהממשלה את האדמה הנז' להתאחז בה.

 

ויתחברו אליהם גם אחדים מעשירי העיר, ה' יוסף קריגער [שהיה אז מתורגמנו של הפחה], ר' דוד גוטמן [מיסד פתח תקוה], הר'ר אברהם מדוברצין [ממונה הראשי של כולל אונגרין] ועוד אחדים מנכבדי העיר, בסה חמישים איש שהכניסו והשלישו לתחילת פרעון חצי מחיר המניות ביד הסוכן הנבחר הרהג מקאליש הנז' זל נשיא וראש החברה, ר' בן ציון ליאן, רימ סלומון, ורי טביא ילין נבחרו לוועד הפועל של החברה.

מייסדי החברה ידעו מראש כי קניית האדמה תעלה להון גדול, אבל ידעו גם להעריך את שווייה של האדמה הזאת והבינו את הנחיצות הגדולה בכלל ליצור בעד יהודי הארץ העניים והדלים ישוב על האדמה ולהוציא את בני ירושלים אל מרחב הארץ לעבוד את האדמה ולאכול מפריה, לחמישים חבר נחלקה החברה ומחיר כל מניה נקבע לסך מאה נפוליון זהב, סכום גדול מאד בימים ההם.

 

ראשית דרכם הייתה לקנות על צדם את לב הפחה הירושלמי ויבטיחו לו עי חברם הא' יוסף קריגר סך אלף נאפליון זהב בעד שכר טרחתו אשר יטרח ואשר יעשה לטובת החברה, ואולם מעצורים קשים ומפריעים שונים עמדו מנגד לחברה היהודית הזאת.

 

מלבד החברה הזאת התעוררו לשמע אדמת יריחו אנשים שונים מן הגוים, האחד הוא מוסה באשא אל חוסייני, עשיר גדול מראשי ונכבדי המוסלמים בירושלים פקיד הממשלה והשפעתו הייתה גדולה גם על מרכז הממשלה בקושטא, והשני היה נוצרי ארמני תושב מצרים, אדם זקן, עשיר וחשוך בנים, ובהיוודע לו מפי העיתונים דבר אדמת יריחו מיהר והודיע לפטריארך עדת הארמנים בירושלים את חפצו לקנות את האדמה הזאת מהונו ולתת אותה הקדש לטובת אחיו בני עדת הארמנים בירושלים.

 

עבודת החברה היהודית הייתה מרובה וקשה לפנות מעל דרכה את שני המתחרים האלה ויגמרו משתדליה בראשונה עם ה'אפנדי מוסה באשה אל חוסייני' שיסלק את ידו מקניה זו, ותמורת סילוקו זה יקבל מהם את החלק העשירי מן האדמה חנם אין כסף כי אמרו שיכול יוכל האפנדי הזה לעזור להם גם לקרב את גמר המכר וגם להוציא את האדמה מידי הבדואים בעלי החזקה, אחרי קנייתם את האדמה.

 

אחר זה התחכמו וייקחו את רבי אריה 'נאמן' [כנו אותו כן בהיותו סוכן הכספים בכולל ווילנא] איש זקן ונשוא פנים, לבוש מצנפת ומראהו כמראה החכם הגדול, וילכו עמו אל הפטריארך הארמני לבקש מאתו בשם היהודים בירושלים את הדברים האלה: היות שעדתנו התעוררה לקנות את אדמת יריחו להנחיל בה את ענייה, והנה שמענו שאחד מן הארמנים מבני עדתך עומד נגדנו על המקח ומתחרה בנו לקנותה בעד עניי עדתך, ואתה ידעת כי עדתך עשירה מאד בשדות ומגרשים סביבות ירושלים ויפו, ועדתך קטנה, ומצב בניה טוב מאד, כולם מתפרנסים בעיר מאמנות ומסחר, ובטח לא יעזבו את פרנסתם וישיבתם בעיר להתענות על ישוב בערבות יריחו השממים, מקום אויר חם ובלתי מיושב; לכן באנו להתחנן לפניך, כי תשפיע על בן אמונתך הנל במצרים שיסלק את ידיו מהתחרות זו לטובת עניי עדתנו, והטבתה לעשות כאשר עשה גם האפנדי הטוב מוסה באשה אל חוסיני ברחמיו על עניי ישראל, (כמובן לא גלו לו את דבר החוזה עם חוסייני בדבר עשירית האדמה.)

 

הפטריארך הטוב נענה לבקשתם ויאמר להם: אמנם רעיון יפה מאד הוא מצדכם להחל גם עכשיו את יישובכם על האדמה על אדמת יריחו כאשר החל גם הכובש הראשון יהושע לפני שלשת אלפים שנה לכבוש את יריחו, ובצחוק הוסיף אשאלכם: הלא תיזהרו במצווה ולא ידעתם כי יהושע קלל את אשר יקום ובנה את יריחו?

רבי אריה נאמן ענה לו על פי דברי חזל כי יהושע קלל רק את הראשון, ואחרי שקללתו נתקיימה ביחיאל בית האלי (מלכים א׳ טז) כבר הותר הדבר ותקוותינו חזקה שיישובינו יהיה לברכה ולא לקללה וסוף סוף מלא הפטריארך את בקשתם וישפיע על הארמני העשיר במצרים לוותר על אדמת יריחו וייעצהו לבנות בכספו אשר אמר לתת לעדת הארמנים בירושלים חנויות ובתים על מגרשי העדה אשר מחוץ לשער יפו, ויעשה כן.

 

אחרי זה נפתחה הדרך לפני החברה היהודית ותוסף על המחיר אשר קצב לפניה הפטריארך הארמני אלף ושמונת מאות לירה טורקי עוד מאתים לירה טורקית, ותצא ההכרזה שהמכר רשום על שם החברה היהודית במחיר אלפיים לירא ואחרי עבור שלשה חדשים שלח הפחה להודיע לקושטא כי חברת היהודים אשר בירושלים היא שהקציבה את המחיר היותר גבוה הוא הסך אלפיים לירא, ויבקש בעדה את האישור לגמור את המכר ולתת ליהודים שטרי מכר על שמם כחוק.

 

לשמחת היהודים לא היה קץ, השקפתנו ומטרתנו בקנייתנו זו היתה רחבה מאד, לא רק לרכוש לנו אלו הארבעת אלפים דונמים היתה מטרתנו, אנחנו קוינו לרכוש לנו עי קנייתנו זאת במשך הזמן את רבבות אלפי הדונמים החרבים והשוממים שעל גבולנו עד הירדן, שעל פי החוק יכולנו לזכות בהם חנם, אם נהפכם מאדמת בור לאדמה מעובדה, וזה חשבנו לעשות על ידי שנמשוך אלינו עשירים גדולים בעלי הון באירופה שישתתפו אתנו בסכומים עצומים לקנות בהם מכונות גדולות להעמידן על הירדן לשאוב מימיו, למען השקות בהם את כל, או רוב האדמה השוממה הסמוכה לגבולנו עד שפת הירדן, ואחרי שהאדמה עצמה היא דשנה ופוריה מאד ורק דורשת מים להשקותה, חשבנו שבמקום להשתמש בה לתבואה, אשר עבודתה מרובה וקשה והכנסתה מועטה, נשתמש בה לנטיעת גנים ופרדסים, אשר אפילו חמישים דונם יספיקו לפרנס משפחה גדולה ברוח, כי יתר שאת לאדמת יריחו על כל אדמות שבארצנו בכמות פירותיה ובגדלם ובטיבם, וכך חשבנו שבמשך הזמן היו מוצאות להן אלפי משפחות פרנסה ברוח, ומלבד כל זה עוד חקרנו ומצאנו שכל האדמה אשר על שפת הירדן ושפת ים המלח מכילה בקרבה כמות מרובה של גפרית, וגם מהעסק הזה יכולות להתפרנס עוד משפחות רבות.

 

רבי חיים אלעזר ואקס נשיא כולל פולין בחוץ לארץ השקיע מרץ רב ברכישת האדמות אלו, ובתחילת קיץ שנת תרלה נסע ביחד עם העשיר היהודי הגדול בפולין, ר לייב קושמיראק, לארץ ישראל כדי לקנות את האדמות. ר לייב קושמירק הביא עמו עשרים אלף רובל בתור דמי קדימה עבור קניית הקרקע. והבטיח סכום גדול של מאה אלף רובל לגאולת אדמות יריחו להתישבות יהודית. (אינצקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, עמוד 3598)

בארץ קמו לתוכנית זו כמה מתנגדים שראו בזה דחיית הקץ. השר מונטיפיורי חזק את רוחו של קושמיראק, אך בינתיים חלה והרופאים אלצוהו לעזוב מיד את הארץ. ואחר שהקניה לא יצאה לפועל כדלקמן השקיע את כספו בבתי דירות בשביל לומדי תורה שנמסרו להקדש. (בית שמואל עמוד נט -ס)

 

ואולם אחרי ימים וירחים... באה עי הפחה בירושלים, שאלה מקושטא: מי ומי הקונים את האדמה ומהי נתינותם, עות'מאנית או זרה?

חברי החברה נאספו לאספה להתייעץ מה לענות אל הפחה ויפלגו בדעותיהם, החברים הצעירים מילידי הארץ שידעו והכירו את יחס הממשלה לנתינים זרים בימים ההם, אמרו: משאלתה של קושטא ניכר, שאין דעתה נוחה מנתינות זרה ועל כן עלינו לוותר ולרשום עכשיו את המכר על שמות חברינו נתיני הארץ, נוציאה עכשיו ראשונה מידי הממשלה ואחכ עם הימים הבאים ישובו העות'מאניים וימכרו את האדמה על שמות נתינים זרים כי אז לא נזקק לקושטא...

 

אבל רוב החברים החדשים אשר מקרוב באו לא׳׳י התעקשו ואמרו: בשום אופן לא נסכים למסור את כספינו על שמות עות'מאניים כי אז אין אנו בטוחים לא בגמר המכר ולא בהוצאת האדמה מידי הבתים, ואדרבה עלינו להודיע לקושטא שהקונים הם נתינים זרים כי אז תתחשב אתנו הממשלה יתר ויתר ובעת הצורך יהיו לנו למגן הקונסולים אשר בירושלים, והממשלה בראותה כי אין קונים אחרים בלעדינו תסכים סוף סוף לקנייתנו. אחרי מומ ארוך וויכוחים רבים רבו האחרונים ותצא ההחלטה ברוב דעות להגיש לפחה רשימת של שמות הקונים שבעה במספר כולם נתינים זרים, ובראשם הרה''ג ר' מאיר אוירבך, ור' נתן גרינגראט, הנתינים הרוסים, ור' דוד גוטמן ור' אברהם מדוברוצין, הנתינים האוסטרים, ורבצ ליאון יהושע ילין הנתינים האנגלים, ור' יואל משה סלומון הנתין הגרמני.הפחה שלח את הרשימה לקושטא ואחרי זמן מה באה התשובה מקושטא כי הסולטאן המולך עבד אל- חמיד השני, בחוסו על אדמת ארצו שלא תעבור לזרים הואיל בטובו להוסיף על המקח עוד חמש מאות לירא טורקי לקנות את האדמה לקנינו

 

הפחה מיהר ושלח את שטרי המכר על שם הסולטאן ואדמת יריחו נשארה שוממה ועוד היא שוממה עד היום הזה...

ובזה בא הקץ המר לעסק אדמת יריחו אחרי חמש שנים של עבודה ורעות רוח, תקוות וחלומות, את הכול נשא רוח, המשתדלים הנלהבים בכו על משברתם ורבם הרמא בכה עמם, ותהי אמרתו חזקה חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, בני ירושלים לא נתייאשו ואחרי גמר עסק אדמת יריחו באפס, פנו למערב הארץ ויחפשו אחרי אדמת אומלבס אשר יצרו בה מיד אחרי פטירת הרמא את המושבה הראשונה פתח תקוה בטו באב תרלח, אבל עסק אדמת יריחו פגע עמוק בלב רבינו הרמא, ומרוב צער נחלש ונחלה, וימיו קרבו לבוא

רבינו מאיר אויערבאך נפטר בה' אייר תרלח.

 

 

 

כל הזכויות שמורות לקופת רבי מאיר בעל הנס כולל פולין

קופת רבי מאיר בעל הנס כולל פולין

רחוב שטראוס 40 ת.ד 658 ירושלים, ישראל

קופת רבי מאיר בעל הנס כולל פולין כתובת: רחוב נתן שטראוס 40, ירושלים, ישראל. טלפון: 02-537-0565. .
Text Box: כתבה זו ברובה ע"פ מאמרו של י. ילין בזכרונותיו לבית ירושלים וע"פ מאמרו של אליעזר ריבלין, הדביר תר"פ